תרמיות פונזי מתועדות כבר מאות שנים, ואחת המפורסמות שבהן הייתה זו של ברני מיידוף, שפעלה במשך עשרות שנים והגיעה להיקף של כ־65 מיליארד דולר. מיידוף נשפט לתקופת מאסר של 150 שנה ומת בין כותלי הכלא. גם בישראל היו תרמיות פונזי רבות, לדוגמא פרשת אמיר ברמלי מקבוצת רוביקון וקרן קלע. לפי הכרעת בית המשפט, גויסו בפרשה זו כ־340 מיליון שקל ששימשו ברובם לתשלומי ריביות מובטחות למשקיעים. בסופו של דבר ברמלי הורשע, ונידון ל־14 שנות מאסר ולקנס גבוה.‏

העיקרון המשותף לכל תרמיות הפונזי פשוט: תשלום הרווחים למשקיעים קיימים נעשה מכספי משקיעים חדשים ולא מפעילות עסקית אמיתית. כך למשל, אם אני מגייס 100 דולר ממשקיע  ומבטיח לו 150 דולר בחודש הבא, הדרך היחידה שלי לשלם לו את התשואה המובטחת בלי פעילות עסקית אמיתית היא לגייס כסף ממשקיעים נוספים. הכסף של המשקיעים החדשים מממן את הרווח הפיקטיבי של המשקיע הראשון, וכך הלאה. הבעיה ברורה: התרמית תמיד בגירעון, כי בכל סבב משקיעים חדש ההתחייבויות גדלות. לכן, סופה של תרמית פונזי לקרוס - או כשנגמר הכסף ואין אפשרות לגייס משקיעים חדשים, או כשהמפעיל נמלט עם הכסף שנשאר בקופה.‏

לכאורה, תרמיות פונזי לא היו אמורות כיום להתקיים. הן מוכרות מאד, קל יחסית לזהות אותן והגישה למידע פשוטה מאי פעם. בדיקה בסיסית יכולה לחשוף במהירות שהמודל העסקי אינו הגיוני או שהמציעים הם נוכלים עם עבר מפוקפק. ועדיין, למרות שהכלל "אם זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כנראה שזה לא אמיתי" מוכר לכולנו, תרמיות פונזי ממשיכות להופיע, ואנשים ממשיכים ליפול בפח.‏

בעבר קראו לתרמיות כאלה "לקחת מפיטר כדי לשלם לפול", והיום המונח המקובל הוא "הונאת פונזי". אבל כדי להבין איך ההונאה קיבלה את שמה, למרות שכאמור היא הייתה קיימת עוד לפני פונזי האיש, צריך לחזור לצ'ארלס פונזי עצמו. לפחות כלפי חוץ, פונזי היה איש עסקים לגיטימי שמצא הזדמנות אמיתית לארביטראז' בשוק הבולים. רק בהמשך, כשהתוכנית שהגה לא הייתה ניתנת ליישום, הוא החל לשלם למשקיעים ותיקים מכספם של משקיעים חדשים וכדור השלג יצא מכלל שליטה. כדי להסביר איך הצליח פונזי לסחוף מדינה שלמה, יש להבין שהוא שילב ארבעה מרכיבים שונים: גאון תיאורטי, כריזמה עם אנרגיה של ילד מתלהב, ביטחון עצמי מופרז שחיפה על קומתו הנמוכה, ולרגע קצר - גם מהגר שהצליח לטפס מן התחתית אל פסגת החלום האמריקאי.‏

המהגר עם החלום

צ'ארלס פונזי נולד באיטליה בשנת 1882 והיגר לארצות הברית בשנת 1903, כשהוא בן 21 בלבד. לפי האגדה, פונזי ירד מהאונייה ללא תוכנית מסודרת כמעט בלי כסף, לאחר שהפסיד את המעט שהביא מאיטליה במהלך ההפלגה במשחק קלפים. באותה תקופה אמריקה נתפסה בעיני רבים כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והמחשבה שהרחובות בה  "מרוצפים בזהב" הייתה חלק מהדמיון של המהגרים שהציפו אותה.‏

אחרי שהגיע, פונזי גילה מהר מאוד שהמציאות שונה מכפי שדמיין. בלי השכלה פורמלית, בלי קשרים ובלי הון, הוא נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות ששנא, כמו שטיפת כלים ומלצרות. בשנים האלה הוא גם הסתבך פעמיים עם החוק: תחילה בקנדה, בעבירות זיוף צ'קים, לאחר מכן בארצות הברית, כשהורשע בהברחת מהגרים איטלקים אל מעבר לגבול, ונכלא בכלא הפדרלי באטלנטה. מה שחשוב להבין הוא שבאותם ימים, ללא מחשבים ומאגרי מידע מסונכרנים, העבר הפלילי שלו לא היה גלוי בקלות. רוב משקיעיו העתידיים כלל לא ידעו שהוא ישב פעמיים בכלא, והדבר נחשף רק בהמשך כאשר העיתונאים החלו החלו לרחרח.‏

בשנת 1917, כשהוא בן 35, חזר פונזי לבוסטון והחל לעבוד כפקיד פשוט. מצבו הכלכלי עדיין היה דומה מאוד למצבו ביום שבו הגיע לאמריקה: חדר קטן, מעט מאוד כסף, וללא קשרים של ממש. שם הוא פגש את רוז גנקו, צעירה ממשפחה מכובדת ובעלת מעמד טוב. פונזי היה מאוהב בה קשות, והיה לו חשוב להרשים אותה בכל מחיר. מבחינתו, ההזדמנות להצליח לא הייתה רק מטרה כלכלית, אלא גם דרך לזכות בכבודה של רוז ובני משפחתה.‏

במהלך השנים היו לצ'ארלס פונזי לא מעט רעיונות לעסקים שונים, שלפחות על הנייר היו אמורים להפוך אותו למיליונר, אך אף אחד מהם לא באמת המריא. בסוף 1919, ממשרד קטן בבוסטון ניסה פונזי לקדם קטלוג פרסומי עסקי בשם "מדריך הסוחרים" בעזרת קשריו באירופה, יום אחד הוא קיבל מכתב מספרד ששינה את חייו. בתוך המעטפה הוא מצא את אותו   קופון גורלי, וכך נחשף במקרה למנגנון דואר בינלאומי נפוץ באותה תקופה, שנקרא 'קופוני תשובה בינלאומיים'.‏

'ההברקה של הארביטראז

הרעיון מאחורי הקופון היה פשוט: הקופונים הונפקו בפורמט אחיד בכל העולם. שולח מכתב במדינה אחת קנה את הקופון בדואר המקומי, צירף אותו למעטפה, וכך הדבר אפשר למקבל המכתב במדינה אחרת להמיר אותו בבול מקומי לצורך שליחת תשובה, בלי לשלם מכיסו. פונזי הבין שבגלל קריסת שערי המטבעות באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ניתן היה לקנות קופונים כאלה בזול ביחס לדולר, ולהמיר אותם בארצות הברית בערך גבוה יותר, לפעמים פי 5 מערכם המקורי. על הנייר זה נראה כמו ארביטראז' קלאסי: קונים בזול את אותו נכס בדיוק במקום אחד, מממשים ביוקר במקום אחר, ומרוויחים את הפער ללא סיכון.‏

במילים פשוטות, הרעיון של פונזי היה לקנות קופונים באירופה, לשלוח אותם לארצות הברית, להמיר אותם לבולים, ולמכור את הבולים ללקוחות אמריקאים בהנחה ביחס למחירי הדואר האמריקאי. כאן גם חשוב להתעכב על נקודה קריטית: פונזי לא היה נוכל קלאסי שהחליט למכור למשקיעים אוויר. הוא באמת עלה על פרצה במערכת הכלכלית העולמית, פער ארביטראז' אמיתי שאף אחד אחר לא זיהה לפניו. גם אחרי שמביאים בחשבון עלויות שילוח ומכירה, זה עדיין נראה כמו רעיון מבריק, לפחות ברמה התיאורטית.‏

כדי לבדוק אם התיאוריה שלו באמת עובדת בקנה מידה מסחרי, פונזי היה זקוק לכסף. הוא שכנע משקיעים ראשונים לתת לו הון התחלתי, תוך הבטחה לתשואה מסחררת של 50% בתוך 45 ימים. פונזי לא זרק את המספר הזה סתם באוויר: 45 ימים היו משך הזמן המוערך שנדרש באותה תקופה להגיע מארצות הברית לאירופה באונייה - הדרך היחידה לחצות את האוקיאנוס האטלנטי בשנת 1920 - לרכוש את הקופונים שם, ולחזור חזרה לארצות הברית עם הסחורה. אלא שכשהוא ניסה ליישם את התוכנית בפועל, המציאות הלוגיסטית טפחה על פניו.‏

הבעיה הייתה שהרעיון לא יכול לעבוד בהיקפים שיעשו כסף אמיתי. כדי לעמוד בהבטחות של פונזי למשקיעים היה צורך בכמויות אדירות של קופונים, הרבה מעבר למה שהיה זמין בעולם. הערכות מאותה תקופה דיברו על כך שבכל העולם היו רק כ־27 אלף קופונים, בעוד שכדי להצדיק את הרווחים שפונזי הבטיח למשקיעים היה צורך בכ־160 מיליון. מעבר לכך, הלוגיסטיקה עצמה הייתה מסורבלת להפליא: היה צורך לקנות את הקופונים, לשנע אותם לארצות הברית, ולהמיר אותם לבולים. לאחר מכן נדרש פונזי למצוא קונים לכמויות עצומות של בולים, מכיוון שרשות הדואר האמריקאית לא אפשרה לפדות אותם תמורת מזומן. בנוסף, בשביל לשנע 160 מיליון קופונים מאירופה לאמריקה פונזי היה צריך אוניה בגודל של הטיטאניק.‏

כשהתיאוריה פוגשת את המציאות

איש עסקים קר ומחושב היה אולי מבין בשלב הזה שהתוכנית לא ישימה ומוותר. אבל כאן נחשף אופיו המתלהב והילדותי של פונזי. הוא היה כל כך מאוהב ברעיון של עצמו, וכל כך מסוחרר מההצלחה הראשונית ומתשומת הלב, שהוא פשוט סירב לעצור. במקום להודות באמת, הוא החל לשלם למשקיעים הראשונים מכספם של משקיעים חדשים. וכך מת רעיון הארביטראז', ונולדה ההונאה.‏

כדי לפעול בצורה מסודרת, הקים פונזי בינואר 1920 חברה בשם 'הבורסה לניירות ערך' והחל למכור לציבור שטרות חוב שנשאו הבטחה מפתה במיוחד: 50% בתוך 45 ימים, או 100% בתוך 90 ימים. עצם השם שבחר שידר מכובדות, סדר ורשמיות, בתקופה שעוד היה אפשר לרשום חברה בשם המטעה הזה בלי לעורר שאלות מהרגולטורים.‏

כיום, תחת פיקוח מודרני ורגולציה מפותחת, מהלך כזה היה מעורר הרבה יותר שאלות ובדיקות. אבל אנחנו מדברים על אמריקה שלפני המפולת הגדולה של 1929, הרבה לפני שנוסדו גופי הפיקוח המודרניים. הרשות לניירות ערך האמריקאית הוקמה רק ב־1934. במילים אחרות, השוק של אותם ימים היה הרבה פחות מפוקח, ופונזי ניצל זאת היטב.‏

אמן האשליות 

פונזי התאפיין ביכולת כריזמטית יוצאת דופן. הוא פנה תחילה למהגרים איטלקים כמותו, אנשים פשוטים שחלקו איתו את השפה והתרבות, והאמינו בחלום על כסף קל. מאחר שהמשקיעים הראשונים אכן קיבלו את כספם יחד עם התשואה המובטחת, השמועה התפשטה בבוסטון כאש בשדה קוצים ומשם לכל רחבי אמריקה.‏

מהר מאוד אנשים כבר לא התעניינו בקופוני דואר או בבולים ולא שאלו שאלות על הפעילות העסקית. פונזי הבטיח להם שהשטרות שלו בטוחים כמו זהב, וכולם רצו חלק בזה. בתוך חודשים ספורים זרמו אליו לפי הערכות כ־15 מיליון דולר, סכום עתק באותם ימים, שווה ערך לכ־235 מיליון דולר במונחים של ימינו.‏

בשיא ההצלחה - כדי לזכות בלגיטימציה ובעיקר בשביל גישה נוחה לאשראי ולמזומנים, רכש פונזי שליטה בבנק מקומי בשם 'הנובר טראסט', ומונה כדירקטור. בתוך זמן קצר פונזי כבר לא נראה כמו המהגר חסר הכל שהגיע לאמריקה עם דולרים בודדים  בכיס: הוא ישב במשרדים מפוארים ברחוב סקול סטריט בבוסטון, הקיף את עצמו בצבא של פקידים וסוכני מכירות, רכש אחוזה בת 12 חדרים בלקסינגטון ומכונית יוקרה שנבנתה במיוחד עבורו, כשנהג צמוד מסיע אותו לכל מקום.‏

ההצגה של חייו

אבל כפי שאתם מבינים, אי אפשר לרמות את המתמטיקה לאורך זמן. בקיץ 1920, עיתון הבוסטון פוסט החל לחקור את העסק של פונזי. במקביל, העיתון גייס את קלרנס בארון, עיתונאי ואנליסט פיננסי בכיר, כדי לבחון את הטענות שלו. הבדיקה הזו הציפה לציבור את הפער הגדול בין הסיפור שפונזי מכר למשקיעים לבין מה שניתן היה לביצוע בעולם האמיתי.‏

כאן גם עלתה התהייה הפשוטה שהפילה את מגדל הקלפים: אם פונזי מסוגל לייצר תשואה של עשרות אחוזים למשקיעים, למה הוא מחזיק את ההון העצמי שלו בבנקים רגילים בתשואה של אחוזים בודדים בשנה? בעקבות החיטוט בעברו, חשפו העיתונאים גם את עברו הפלילי. הפרסומים זרעו פאניקה בציבור המשקיעים, ואלפים צבאו על משרדו בבוסטון ודרשו את כספם בחזרה.‏

וכאן, במקום לברוח או להתחבא, פונזי נתן את אחת מההצגות הגדולות של חייו. הוא יצא אל ההמון, חילק קפה וסופגניות, והחל להחזיר כספים לכל מי שביקש, כדי לשדר שעסקים כרגיל. לבקשת הרשויות, ובניגוד לכל היגיון, הודיע שהוא מפסיק  לקבל כסף ממשקיעים חדשים בזמן הבדיקה של עסקיו - צעד שנועד לשדר עוצמה וביטחון במודל העסקי שלו.‏

במשך ימים ואף שבועות, המשיך פונזי לפדות התחייבויות ישנות במזומן, כולל התשואה המובטחת, מתוך הרזרבות והאשראי שעמד לרשותו. בינתיים, הוא לעג לעיתונאים שטענו שהוא תלוי כל כולו בכסף חדש כדי לממן את העסק. התרגיל עבד לזמן קצר, והפאניקה נרגעה.‏